<h1>ראב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף נא:</h2>
א"ל רב חסדא לרבי אבא אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין ב' ימים כי קאזלינן לארץ ישראל דלית להו אלא חד יומא ביישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני שם במדבר של ארץ ישראל מי עבידנא ביום שהוא חול מי אמור רבנן בכה"ג במדבר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא וא"ל הכי אמר רבי אמי ביישוב אסור במדבר מותר. מדבעא מיניה מדבר של ארץ ישראל, מכלל בכל מקומות ארצו אסור, ש"מ דדבר שנוהגין בו איסור במדינת בבל בכל פרווהא אסור לשנות, והיינו דאמרינן [כתובות נ"ד] בבל וכל פרווהא נהוג כרב נהרדעאי וכל פרווהא נהוג כשמואל.
<h2>דף עו:</h2>
ואמר רב בשר שחוטה שמן שעשאו צלי עם בשר נבילה כחוש בתנור אחד אסור דאזיל ליה ריח שחוטה ומפטם לנבילה וחוזר ריח הנבילה ומפטם לשחוטה. ולוי מתיר אפילו נבילה שמינה עם השחוטה כחושה וסבר ריחא לאו מילתא היא, עבד עובדא והיתיר גדי שנצלה עם חזיר. וקיימא לן כרב, ואע"ג דאוקמינן רב מרי לפלוגתא דרב ולוי כתנאי הרודה פת ונותנו על פי החבית של תרומה ר' מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר ואוקי ללוי כר' יהודה ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, הכא הלכה כרב קיימא לן דהא איתמר עלה בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור ואפילו לר' יהודה ריחא מילתא ובשר שחוטה שנצלה עם בשר נבילה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ולדברי הכל כרב סבירא להו דריחא מילתא הוא, ועוד דתני רב כהנא פת שאפה עם בשר צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח והיינו כרב וכן ההיא בוניתא שנצלה עם הבשר ואסרה רבא מפרזיקא לאוכלה בכותח משום ריחא דבשרא. והכי נהגו בקיאי הדעת שבמגנצא שלא לאפות בתנור עם הפת לא (פשטדש) [פשטידה] ולא פלדונש אא"כ מכוסין דהוה ליה כפת חמה וחבית סתומה דמתיר ר' יהודה אבל בלא כיסוי אסרי דהוה ליה כפת חמה וחבית פתוחה דאפילו לר' יהודה אסור. ומה שעושין בבצק בשר שמן שקורין שטיקלנק בלא כיסוי, היו אופין קודם ללחם וכן כשר ויפה לעשות, ואשר אופיהו עם הפת אוסר הפת לאוכלו בחלב. ואפילו כי היו עושין פומא לעיל של מלייתות נהגו להשים על פיה שפופרת של ביצה שלא יצא הריח וכל מנהגם תורה ומשפט, ואע"פ שפעמים מתבקעת הפשטידא ויוצא הריח, הינהיגו הראשונים לאכול את הפת עם חלב, דסמכי אלוי דעבד עובדא בגדי ודבר אחר דהיתיר בדיעבד, דהא פלוגתא בדיעבד, [ד]הא שצלאו קאמר, אבל לכתחילה לא היתיר לוי. ומיהו (שמעינן) [שמעתי] שבביתו של רבינו ר' יצחק בר' יהודה מ"כ לא היו אופין כלל עם הפת לא פלדונש ולא פשטידא אלא האי לחוד והאי לחוד דסבירא ליה כרב דריחא מילתא הוא ואפילו בדיעבד אסור. ויש מן החכמים הגאונים שאמר כיון דרבא דהוא בתרא קאמר [ע"ז ס"ו:] ריחא לאו מילתא הוא וקם ליה בשיטתיה דלוי הלכתא כוותיה ומותר לכתחילה. [ולי נראה דלוי] (ולוי) אסר [לכתחילה] כדפרישית, וכיון דהכי הוה ליה רבא יחיד במקום רבים ולית הלכתא כוותיה, וכי אמרינן הילכתא כרבא במקום אביי, אבל הכא דרב ולוי קיימי כאביי לא, ועוד דאמר[ינן] לרבא ודאי תנאי הוא לאביי מי נימא תנאי היא ומוקמינן דכולהו תנאי כאביי וכיון דכולהו כאביי ליתא לדרבא, ועוד האמרינן [פסחים כ"ו.] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה ליכא איסורא איכא למתכוין להריח לדברי הכל. ותו דרבא גופא אוסר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו כגון ריח קטורת [ו]ע"ז בפרק כל שעה [שם], קשיא דרבא אדרבא, אלא בעל כורחך כי אמר רבא מילתא הוא בדבר העשוי להריח כגון קטורת והדס של ע"ז וכיון דלריח קיימי הוי מילתא, אבל יין דלאו לריח קיים לא הוי ריחא מילתא כגון בת תיהא. אבל אי הוי מזלף (חבית) [הבית] ביין נסך נראה לי דאסור לרבא דהא לריחא עביד, וכי שרי רבא בבת תיהא דלא להנאתו מריח אלא שלא יתקלקל היין דלא מיכוין להנאה ושרי, אבל בשר שמן וכחוש דמפטמי מהדדי אימא לך כרב סבירא ליה לרבא, ורבינו חננאל פסק נמי כרב. ורבינו יצחק מאלפס פסק כלוי דהא רבא דהוא בתרא קאי כוותיה, וליתא לדריש לקיש דאמר בפת חמה וחבית פתוחה כולה עלמא לא פליגי דאסור, דהא לוי הוי רביה לגבי ריש לקיש וכיון דלית ליה [דר"ל] (ד)קם רב [כר"מ] ולוי כרבי יהודה ורבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. והא דתניא פת שאפה עם צלי אסור לאוכלה בכותח וכן בוניתא, לא כרב בלחוד שייכן אלא אפי' כלוי אסור לאוכלן בכותח מאי טעמא כיון דשרי למיכלינהו בלא כותח הוי כמאן דשרי לצלות בשר שחוטה ובשר נבילה לכתחילה, ולוי לא שריא (לו כדיעבד) [אלא בדיעבד]. ועוד כיון דשרי למיכליה בלא כותח הוה ליה דבר שיש לו מתירין ולא בטל אפילו באלף וכל דבר שהוא אחד מאלף הדבר ידוע שהוא ריחא בעלמא ואפילו הכי לא בטיל, והאי פת נמי הכי ולא משום דסבירא ליה כרב. וכל שינויא דשני הרב נראה לי דחוק, והא כי אמר דרבא ודאי תנאי היה לו לבעל התלמוד לתרץ ולומר דריש לקיש ליתה ורבא דאמר כרבי יהודה, ותו מה שאמר(נו) דר' יוסי לא פליג עליה דרבי יהודה אלא בפת שעורים ששואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל בחיטין דליכא אלא (כי הא) [ריחא] מודה ליה, [אם] יש לומר שעורין שואבות גופו של איסור כל שכן גדי ודבר אחר דהאי חמימי והאי חמימי דתימרות של דבר אחר עולה בתוך התנור ומפטם לגדי ואיסורו של דבר אחר בגדי ממש הוא ולאו ריחא ואסור.
<h2>דף קיד.</h2>
בחלוקת בני בבל ובני א"י מצאתי. אנשי בבל בוצעין על ב' ככרות בשבת שלימות לקיים לחם משנה, אנשי א"י על אחת שלימה שלא להכניס של ערב שבת בשבת פירוש כי לחם משנה א' לשבת ואחד לע"ש. אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין שתי השלימות ובחול על אחת ובוצע מן הפרוסה ומברכין עליה המוציא ועל אכילת מצה, אנשי א"י בין בחול בין בשבת מניח פרוסה על (השלימות) [השלימה] ובוצע על הפרוסה ובוצע אפרוסה המוציא לחם מן הארץ ולא אכיל עד שיקח המצה שנייה ויברך על אכילת מצה ויאכלם ביחד מזו כזית ומזו כזית אבל פחות לא. ואם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד אוכל זית של המוציא תחילה כי הוא קודם לברכה וברכתו תדירה והדר אכיל זית של אכילת מצה, ולהכי מברך על אכילת מצה קודם שיאכל המוציא לפי שאחר שימלא כריסו הימנה מן המצה של ברכת המוציא היאך יברך שוב על אכילת מצה והוא אכל (בב') [כבר]. ויאכיל לכל אחד מן בני החבורה מן המצות ב' זיתים, וגם לנשים ועבדים שגם הם חייבין בקום אכול מצה שהרי הם בב"ת חמץ. וכן מצאתי בשם רבינו חננאל וגאונים אחרים שמברכין על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה, ויש מן הגאונים דשתי הברכות על הפרוסה מברכין, ובסדר רב עמרם גאון מצאתי דרבנא משה גאון ריש מתיבתא אמר דמברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה וכן אמר ר' יוסף טוב עלם מ"כ. ונ"ל דפליגי בפירושא דמילתיה דרב פפא [ברכות ל"ט:] דאמר הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע וכו' דמר סבר אף כאן בפרוסה לברכת המוציא ומר סבר אף כאן בפרוסה לאכילת מצה שהיא עיקר ברכת הלילה ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ונ"ל דברי האומרין המוציא אפרוסה, דרב פפא אברכת המוציא אמרה למילתיה בברכות, ועוד דרכו של עני בפרוסה בהמוציא קאמר.
